• אֲסִירֵי תִּקְוָה – כינוי לעם ישראל, שהם כמו כבולים בתקוותם הנצחית לגאולה, ואפשר שפה רומז גם לשמו של ההמנון הלאומי – 'התקוה'. לקוח מנבואת הנחמה של זכריה (ט, יב): שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ. • דָמָם נִזְרַק לְאוֹת – דם ישראל נשפך כעת, שעה שהם נאבקים בצרים עליהם; דם זה אמור לשמש לקדוש ברוך הוא לאות, שיחדל להניח למשחית לבוא בקרב ישראל, כשם שדם קרבן הפסח במצרים סימן עבור הקדוש ברוך הוא את בתי ישראל המוצלים ממכת בכורות, כמתואר בשמות (יב, יב-יג): וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה' וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. • הֲלֹא הֵם הַמְדֻכִּים תַּחַת סוֹעָה וְסוּפוֹת – עם ישראל נאנק כרגע תחת עול הסופה המתרגשת עליו; על פי תהלים (נה, ט): אָחִישָׁה מִפְלָט לִי מֵרוּחַ סֹעָה מִסָּעַר. • תַּחַת לַחַץ, לַחַץ עוֹל זָר, עוֹל זָר שׁוֹד – ברוח דברי משורר התהלים (מב, י): אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי לָמָה שְׁכַחְתָּנִי לָמָּה קֹדֵר אֵלֵךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב. • שׁוֹד שֶׁבֶר וּתְלָאוֹת – הצירוף 'שׁוֹד שֶׁבֶר' הוא צירוף מקראי, הלקוח דווקא מנבואת נחמה: שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ מִי יָנוּד לָךְ הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב מִי אֲנַחֲמֵךְ (ישעיהו נא, יט). • אַרְצֵנוּ דַּם בָּנַיִךְ צוֹעֵק – דמם של ישראל, ושמא מתכוון המשורר לחיילי צה"ל דווקא, צועק מאדמת הארץ; פרפראזה על דברי האל לקין, לאחר שרצח את הבל (בראשית ד, ט-י): וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. • שׁוֹתִים כּוֹס רַעַל וּכְדוּמָם שׁוֹתֵק – במצוקתם הם דומים למי ששותה כוס רעל, ואו אז דמם שותק וחדל מצעקתו; כוונת המשורר היא כנראה שצעקת הדם לבדו אינה מספיקה כדי לעורר רחמי שמים. • שִׁפְכִי דִּמְעָתֵךְ כִּי הָאוֹיֵב אוֹרֵב – מלבד צעקת הדם יש צורך גם בדמעה, דמעת הארץ, שתפיל תחינתה לפני האל ותתחנן על בניה. הצירוף 'הָאוֹיֵב אוֹרֵב' דומה לצירוף מקראי הנזכר בספר עזרא (ח, לא): וַנִּסְעָה מִנְּהַר אַהֲוָא בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לָלֶכֶת יְרוּשָׁלִָם וְיַד אֱלֹהֵינוּ הָיְתָה עָלֵינוּ וַיַּצִּילֵנוּ מִכַּף אוֹיֵב וְאוֹרֵב עַל הַדָּרֶךְ, העומד ביסוד נוסח 'תפילת הדרך' המוכרת עד ימינו. • לִלְחוּצִים בַּצַּר שְׁחוֹרִים כָּעוֹרֵב – בהמשך לטור הקודם: שפכי דמעתך על בנייך הנאנקים כעת תחת עול הצר הנלחם בהם. הדימוי 'שְׁחוֹרִים כָּעוֹרֵב' מציין את מצבם הנחות כרגע, או לחילופין רומז לקשר בינם ובין הקדוש ברוך הוא, המיוצג על ידי הדוד על פי הפרשנות למגילת שיר השירים (ה, י-יא): דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב. • וּבְשׁוּב בָּנַיִךְ אֵלַיִךְ מְנַצְּחִים אָז דִּגְלָם יִתְנוֹסֵס... – יום הניצחון יהיה יום מיוחד; נראה כי השיר נכתב במהלך הלחימה כמעין תפילה, ולא לאחריה. • תִשְׁכַּח יְמִינִי קִרְיַת דָּוִד חָנָה אִם לֹא אֶזְכְּרֵךְ... – יד ימיני תאבד את כוחה אם אשכח את ירושלים, המכונה 'קִרְיַת דָּוִד חָנָה' על פי האמור בנבואת ישעיהו (כט, א): הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה חַגִּים יִנְקֹפוּ. על פי הביטוי הנודע ממזמור 'על נהרות בבל' בתהלים (קלז, ה-ו): אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי. • כִּי בָךְ יָשְׁבוּ לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת מֶלֶךְ – ירושלים היא מקום המשפט והמלוכה; שיבוץ מתהלים (קכב, ג-ה): יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה' כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד.
|