مرحبا بك! يمكنك التسجيل عن طريق ملء التفاصيل الشخصية الخاصة بك أو عن طريق الدخول إلى حسابك في الفيسبوك أو غوغل
او
|
שלום לבוא שבת / סימן שעדיה שָׁלוֹם לְבוֹא שַׁבָּת שָׁלוֹם וְשִׂמְחָה שָׁלוֹם לְךָ שָׁלוֹם יוֹם הַמְּנוּחָה שִׂישׂוּ בְּנֵי יַעְקֹב כִּי בָא שְׁבִיעִי גִּילוּ בְּלֶקַח טוֹב יוֹם שַׁעֲשׁוּעִי וּרְאוּ אֱמֶת מַה טּוֹב דּוֹדִי וְרֵעִי אֶמְצָא בְּיוֹם זֶה טוֹב שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה עָשָׂה אֲדוֹן שַׁבָּת מִימֵי בְרֵאשִׁית רָמַז בְּסוֹד שַׁבָּת אוֹת הַשְּׁלִישִׁית גַּם בַּעֲבוּר שַׁבָּת יָצָאת לְחָפְשִׁית אוֹתוֹת בְּנוֹף הֵשִׁית יָצָאת בְּשִׂמְחָה דִּבֶּר בְּהַר סִינַי דִּבּוּר רְבִיעִי זָכוֹר וְגַם שָּׁמוֹר יוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בְּאַהְבָתוֹ אֶשְׁתֶּה גְבִיעִי יוֹם בּוֹא מְיֻדָּעִי הַשְׁקֵט וּבִטְחָה יוֹם הַשְּׁבִיעִי יוֹם נַחַת וְשַׁאְנַן כִּסְאִי יְהֶא הַיוֹם דָּשֵׁן וְרַעְנַן עַל כֵּן אֲנִי אֶעְנֶה בִּשְׁבָח וְרֶנֶן אָשִׁיר וְעִיר שׁוּשָׁן נֶגְדִּי פְתוּחָה הַיוֹם יְהֶא לִי בוֹ שָׁלוֹשׁ סְעוֹדוֹת כִּי בַעֲבוּר שָׁלוֹשׁ יִהְיוּ צְמוּדוֹת עַל כֵּן אֲנִי אֶעְנֶה בִּשְׁבָח וְתוֹדוֹת נָאֶה לְצוּר הוֹדוֹת שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְהַלְלוּיָהּ |
|
'שלום לבוא שבת' הוא פיוט המושר בפי יהודי תימן בליל שבת. הוא השתמר בשתי גרסאות: הגרסה הארוכה המובאת כאן כוללת חמש מחרוזות (חמישה 'בתים' בלשוננו), אשר בראשיהן חתום השם שׂעדיה – הרומז אולי לסעדיה בן עמרם, שפעל בראשית המאה השבע-עשרה; הגרסה הקצרה יותר חסרה את המחרוזות השנייה והאחרונה, וסימנה לפיכך 'שדי' – ומחברה אינו ידוע. כך או כך, זהו שיר הלל לשבת, לעונג לשמחה ולשלווה שהיא נושאת בכנפיה; המשורר טועם בה מטעמה של הגאולה. הפיוט מתכתב בתוכנו ובצורתו עם שירו של רבי יהודה הלוי, "על אהבתך אשתה גביעי", ובכך מבטא נוהג מקובל בקרב משוררי תימן, שחיברו שירי מענה ('ג'ואב') לשירים של משוררים קדומים מהם, לעיתים במרחק שנים רבות – כבפיוט שלפנינו. המענה הגלום בפיוט זה מרתק. בעוד ריה"ל נע בשירו מימות החול לשבת, ומתאר אותה כנחמתו היחידה בעולם המעשה הארצי, משוררנו אינו מתייחס כלל לימי המעשה, ושירו נטוע מתחילתו ועד סופו בעולמה המענג של השבת; ובעוד ריה"ל מקדיש את אהבתו כולה לשבת, משוררנו מותיר את מושא-אהבתו בעמימות כלשהי: לעיתים נדמה כי השבת היא זו, ולעיתים – הקדוש ברוך הוא שנתנה. |
| • שָׁלוֹם לְבוֹא שַׁבָּת שָׁלוֹם וְשִׂמְחָה – המשורר מברך את השבת לשלום ולשמחה. דימוי השבת לאורח שהאדם מקבלו ומברכו מופיע כבר בגמרא (שבת קיט, ע"ב), המספרת על האמוראים רבי חנינא ורבי ינאי שהיו יוצאים לקבל את השבת. מדימוי זה התפתח המושג 'קבלת שבת' לציון מזמורי ההלל והפיוט המקדימים את תפילת ערבית של ערב שבת. • שָׁלוֹם לְךָ שָׁלוֹם יוֹם הַמְּנוּחָה – ברכת השלום חוזרת ונכפלת, ומתכתבת עם שירו של רבי יהודה הלוי, 'על אהבתך אשתה גביעי', הפותח בלשון דומה: 'שלום לך שלום, יום השביעי'. הזיקה בין הפיוטים תתמיד גם בהמשך. המילה 'שלום' מופיעה ארבע פעמים בטור הפותח את הפיוט, ומבטאת את התרגשותו של המשורר לבוא השבת לה ציפה במהלך השבוע. תיאורה של השבת כ'יום המנוחה' משמש בכפל משמעות, ומתייחס הן למנוחת הקדוש ברוך הוא בשבת הראשונה שלאחר בריאת העולם (שמות כ, י): וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, והן למנוחת האדם וכל אשר לו לאחר ששת ימי החול והמעשה (דברים ה, יג): לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. • שִׂישׂוּ בְּנֵי יַעְקֹב כִּי בָא שְׁבִיעִי – המשורר קורא לישראל כולם ('בני יעקב') להצטרף לשמחתו על בוא השבת, היום השביעי. הפניה 'שישו' מופיעה במקרא בדברי הנביא ישעיה (סו, י), הפונה למתאבלים על חורבן ירושלים לשמוח בה: שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ. הצירוף 'שישו בְּנֵי...' משמש בהקשר אחר בגמרא (בבא מציעא פג, ע"ב), שם מתואר רבי אלעזר בן רבי שמעון כקורא לגופו שלו כביכול ('שישו בני מעי') לשמוח על הכרעה שהתגלתה בדיעבד כנכונה. בשירנו המשורר אינו פונה לעצמו, אלא לזולתו. • גִּילוּ בְּלֶקַח טוֹב יוֹם שַׁעֲשׁוּעִי – הקריאה לעם להצטרף לשמחה על בוא השבת חוזרת על עצמה, וממשיכה להתבסס על לשון הפסוק מישעיה שהובא לעיל ('גילו'). שמחת השבת באה לידי ביטוי בלימוד תורה, שהיא 'לקח טוב', על פי משלי ד, ב: כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ. השבת היא 'יום שעשועי', בעקבות ריה"ל המכנה אף הוא את השבת בשירו 'יום שעשועים' – ביטוי המעמיק את הקשר האמור בין השבת והתורה, בזיקה לפסוק מתהלים (קיט, צב) לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי, ורומז לתפיסת השבת כמיצוי של כל התורה כולה: כשם שהתורה משעשעת את האדם ומעניקה לו נחמה בעולמו, כך גם השבת. • וּרְאוּ אֱמֶת מַה טּוֹב דּוֹדִי וְרֵעִי – ראו כי אמת הדבר שדודי ורעי הוא טוב, בנותנו לנו את השבת ואת התורה, שהן בבחינת לקח טוב. מעלותיה של השבת הן שבח לקדוש ברוך הוא. 'דודי ורעי' הוא הכינוי שמעניקה הרעיה במגילת שיר השירים (ישראל, על פי הפרשנות המקובלת) לאהוב ליבה (הקדוש ברוך הוא), ככתוב (שיר השירים ה, טז): חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. ואפשר כי 'דודי ורעי' בפיוט מתייחס בהשאלה דווקא לשבת, כבשירו של ריה"ל: "זה יום מנוחה, זה דודי ורעי" (כפל המשמעות האפשרי בין הקדוש ברוך הוא והשבת מפותח גם בהמשך הפיוט). • אֶמְצָא בְּיוֹם זֶה טוֹב שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה – המשורר חותם את המחרוזת בלשון בה פתח אותה ('ששון' – 'שישו'), ומצפה לכל הטוב, הששון והשמחה שהוא עתיד למצוא בשבת. הצירוף 'ששון ושמחה' הוא על פי ישעיהו (לה, י): וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה, ומבטא שמחה שלמה שאין בה צער ('ונסו יגון ואנחה'). • עָשָׂה אֲדוֹן שַׁבָּת מִימֵי בְרֵאשִׁית – הקדוש ברוך הוא ('אדון') יצר את השבת בימי הבריאה. בניגוד לתיאור המקובל של השבת כיום שבו פסק האל ממלאכת הבריאה ונעשה פסיבי, מציג כאן המשורר את השבת עצמה כחלק ממעשה הבריאה האקטיבי. פרדוכס זה מצוין למשל במדרש פרקי דרבי אליעזר, פר' יט: "ברא יום שביעי שלא למלאכה". • רָמַז בְּסוֹד שַׁבָּת אוֹת הַשְּׁלִישִׁית – הקדוש ברוך הוא רמז על קיומה של השבת, שהיא האות (=הסימן) השלישי לברית בינו ובין עמו (שמות לא, יג): אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם (האות הראשון הוא ברית המילה – על פי בראשית יז, יא, והשני הוא התפילין – שמות יג, ט). רמז זה 'הוצפן' כדי שנתינת השבת לישראל תיעשה באופן אינטימי בין הקדוש ברוך הוא ועמו, כנאמר בגמרא (ביצה טז, ע"א): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל מצוה שנתן להם הקדוש ברוך הוא לישראל נתן להם בפרהסיא, חוץ משבת שנתן להם בצִנעא, שנאמר 'ביני ובין בני ישראל אות היא לעלם'". ואפשר ש'אות השלישית' כולל משמעות נוספת, ומתייחס לאות שי"ן, שהיא האות השלישית במילה 'ראשית' הטמונה במילה 'בראשית', הרומזת על ברית השבת שניתנה במעשה הבריאה (על פי תיקוני זוהר, תיקוני תלתין, עג ע"א). • גַּם בַּעֲבוּר שַׁבָּת יָצָאת לְחָפְשִׁית – ישראל יצאו ממצרים לחופשי בזכות השבת, כדי לשומרה. כפי שפירש רש"י את הפסוק בדברים (ה, יד) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת: "על מנת כן פדאך, שתהיה לו עבד ותשמור מצותיו". יציאה לחופשי נזכרת גם בשירו של ריה"ל, אך שם היא מציינת את מעברו של המשורר ביום שישי מעבודת ימי החול בשעות הבוקר והצהריים, אל החירות הבאה לעת ערב: "יום לעבודתי, ערב לחפשי"; משוררנו מעתיק את היציאה לחופשי מתחומו של היחיד אל הכלל – עם ישראל היוצא ממצרים. • אוֹתוֹת בְּנוֹף הֵשִׁית יָצָאת בְּשִׂמְחָה – יציאת מצרים בשמחה התאפשרה בזכות האותות – המכות – שהקדוש ברוך הוא הטיל ושם ('הֵשִׁית') על מצרים, הקרויה בפי הנביאים 'נוף' (ישעיהו יט, יג; ירמיהו מו, יט; ועוד). המשורר מתבסס על לשון הפסוק בשמות (י, א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ". המכות קרויות 'אותות' משום שהן מסמנות את נוכחות האל בעולם. • דִּבֶּר בְּהַר סִינַי דִּבּוּר רְבִיעִי – האלוהים ציווה על השבת בדיבר הרביעי מעשרת הדיברות שנאמרו במעמד הר סיני (שמות כ, ז-י; דברים ה, יא-יד). • זָכוֹר וְגַם שָּׁמוֹר יוֹם הַשְּׁבִיעִי – הציווי על השבת ('יום השביעי') במסגרת הדיבר הרביעי בעשרת הדיברות, מנוסח באופן שונה בכל אחד מתיאורי מעמד הר סיני בספרים שמות ודברים: ספר שמות מצווה (כ, ז) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", בעוד ספר דברים מצווה (ה, יא) "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". חז"ל הסבירו כי שני הציוויים נאמרו בו-זמנית (בבלי שבועות, כ ע"ב, ועוד), ובכך הדגישו את ייחודו החד-פעמי של המאורע: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין יכול הפה לדבר, ומה שאין האוזן יכול לשמוע". • עַל כֵּן בְּאַהְבָתוֹ אֶשְׁתֶּה גְבִיעִי – המשורר מתכתב באופן גלוי עם שירו הנזכר של ריה"ל, הפותח במילים "על אהבתך אשתה גביעי / שלום לך שלום יום השביעי". אלא שבניגוד לריה"ל, המתייחס באהבתו ליום השבת, משוררנו מותיר בעמימות כלשהי את מושא אהבתו: האם שתיית הגביע – קידוש השבת על היין – נובעת מאהבתו ל'יום השביעי', כריה"ל, או שאהבתו מופנית למי ש'דיבר בהר סני דבור רביעי', כלומר – לקדוש ברוך הוא? • יוֹם בּוֹא מְיֻדָּעִי הַשְׁקֵט וּבִטְחָה – ביום השבת מגיע מיודעו של המשורר, ומשרה עימו תחושת שקט ובטחון. העמימות ממשיכה גם בטור זה: האם מיודעו של המשורר הוא יום השבת, או שמא האלוהים? 'מיודעי' היא מילה יחידאית במקרא (תהלים נה, יד): וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי. חז"ל דרשו את הפסוק כהתייחסות של דוד לאחיתופל (משנה אבות, פ"ו מ"ג), אך בפשט הדברים יתכן שמשורר התהלים מתייחס גם הוא לאל. • יוֹם הַשְּׁבִיעִי יוֹם נַחַת וְשַׁאְנַן – יום השבת הוא יום מנוחה ושלוה. 'שאנן', כלשון הבטחת הגאולה של הנביא ירמיהו (ל, י): וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד. • כִּסְאִי יְהֶא הַיוֹם דָּשֵׁן וְרַעְנַן – המשורר מתאר את העונג שמזומן לו בשבת, ומתבסס על לשון הפסוק ב'מזמור שיר ליום השבת' שבתהלים, המדמה את הצדיק לעץ צעיר ורענן השתול בבית ה' (תהלים צב, יג-טו): צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה: שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ: עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ. 'כסא' משמש במקרא פעמים רבות כמטונימיה למלכות (הן מלכות שמים – שמות יז, טז, והן מלכות אדם – מלכים א, ב, לג), ומכאן ש'כסאי' מסמל ככל הנראה ישיבה שיש עימה רוגע ובטחון, כמלך היושב על כסאו. לחילופין, יש שהציעו לגרוס 'כוסי', בזיקה לגביע הקידוש שנזכר לעיל, וללשונו של מזמור תהלים נוסף, הכורך את השורש ד.ש.נ עם שם העצם 'כוס', וגדוש בביטויי נחת ושלוה (תהלים כג, ה; בחלק מעדות ישראל אף הוא נאמר בשבת, בעת הקידוש): דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. • עַל כֵּן אֲנִי אֶעְנֶה בִּשְׁבָח וְרֶנֶן – בזכות השקט והשלוה בהם נתון המשורר בשבת, יכול הוא לשבח ולזמר. 'רנן' הוא שיר של שמחה, ונזכר אף הוא ב'מזמור שיר ליום השבת' (תהלים צב, ה): כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן. • אָשִׁיר וְעִיר שׁוּשָׁן נֶגְדִּי פְתוּחָה – טור קשה מעט. המשורר רומז כנראה לירושלים, אשר כנגד שירו יפתח בה 'שער שושן': על פי המשנה (מידות, פ"א מ"ג), על אחד מחמשת שערי הר הבית צוירה שושן הבירה, כנראה כדי להטיל על היהודים את מוראה של מלכות פרס (פירוש ר' עובדיה מברטנורא). מסורת יהודית-מוסלמית עממית מזהה את שער שושן הקדום במקום בו עומד כיום שער הרחמים הסגור, אשר ממנו עתיד לבוא אליהו הנביא. תיאור השער כפתוח בפיוט שלפנינו מבטא את תחושת הגאולה האופפת את המשורר בשעה שהוא שר לכבוד שבת. הצירוף 'עיר שושן', לפיכך, הוא משחק-מילים על מקום מושב מלכי פרס (כנאמר במגילת אסתר ח, טו: וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה), ועל שער שושן המסמל את ירושלים. כיון שהטור מדבר על שיר ורנן, יצוין גם רמז אפשרי לכלי נגינה בשם 'שושן', הנזכר בתהלים (ס, א): לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן. • הַיוֹם יְהֶא לִי בוֹ שָׁלוֹשׁ סְעוֹדוֹת – ביום השבת נהוג לאכול שלוש סעודות, על פי הגמרא (שבת קיז, ע"ב): "תנו רבנן: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת? שלש". הסוגיא שם מסבירה כי הלכה זו נלמדת מן החזרה המשולשת על המילה 'היום' בדברי משה לעם בעניין אכילת המן במדבר בשבת (שמות טז, כה): וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. משוררנו רומז לכך בפותחו את הטור במילה 'היום', בניגוד ל'יום' הבלתי-מיודע ששימש אותו לאורך רוב הפיוט. שלוש הסעודות הן ביטוי נוסף לעונג שחווה האדם בשבת, ואף ריה"ל בשירו מזכירן: "יום תענוגים, יום שלש סעודות". • כִּי בַעֲבוּר שָׁלוֹשׁ יִהְיוּ צְמוּדוֹת – הלשון אינה ברורה די הצורך. ויתכן כי המשורר מייחל לכך ששלוש הסעודות תהיינה כצמיד וכקישוט לשבת. שורש צ.מ.ד מופיע במשמעות זו, אך בהקשר של השבת כולה, גם במחרוזת האחרונה בשירו הנזכר של ריה"ל: "אתה כליל ראשי וצמיד זרועי". • עַל כֵּן אֲנִי אֶעְנֶה בִּשְׁבָח וְתוֹדוֹת – טור זה נמשך לטור שלפניו, ומבאר כיצד הסעודות תהיינה 'צמודות' בבחינת קישוט לשבת: לשם כך יענה בדברי שבח ותודה, שיעלו את האכילה ממעמד של פעולה חומרית למעמד של פעולה רוחנית. המשורר גוזר 'תודות' מן המילה 'תודה', המציינת במקרא קרבן הודאה לה', אך גם צורת שיר שמחה (תהלים צה, ב): נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ. • נָאֶה לְצוּר הוֹדוֹת שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה – שירי התודה, הששון והשמחה הם שבח נאה לאל, המכונה צור, על פי שמואל א, ב, ב: אֵין קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ. המשורר חותם את שירו בהלל לקדוש ברוך הוא. • וְהַלְלוּיָהּ – מילת סיום זו מופיעה בחתימת פיוטים תימניים רבים, ובדרך כלל מציינת את תפקידו של השיר כ'הלל', שהוא אחת מצורות השיר בדיואן (מחזור השירים) התימני; כיון ששירנו אינו אחד מן ה'הללות' הרגילות, יש להבינה כנמשכת אל דברי השבח לאל שבחתימת השיר. |
| عنوان |
שלום לבוא שבת |
|---|---|
| دورة العام |
שבת |
| لغة |
עברית |
תנאי השימוש:
تخضع هذه المادة لقانون حقوق النشر و/ أو شروط الاتفاقية. يُحظر كل ما يلي ما لم يتم الحصول على إذن كتابي من مالك حقوق الطبع والنشر ومالك المجموعة: الاستنساخ والنشر والتوزيع والأداء العام والبث والنشر عبر الإنترنت أو بأي وسيلة أخرى ، كذلك إنشاء عمل مشتق من البند (على سبيل المثال ، الترجمة أو التعديل أو التكيّف) بأي شكل أو بأي وسيلة، سواء كانت رقمية أو مادية.
على الرغم مما سبق، يحق للمستخدم القيام بأي استخدامات مسموح بها على النحو المحدد في قانون حقوق النشر الإسرائيلي (5768-2007)، مثل "الاستخدام العادل". في أي حال، يجب ذكر اسم (أسماء) القيّم (القيّمين) عند الاستفادة من عملهم. يحظر الإضرار بكرامة المؤلف أو سمعته عن طريق تغيير المادة أو الإضرار بها.
يخضع استخدام المادة أيضًا لشروط استخدام موقع.
إذا كان هنالك اعتقاد بوجود هناك خطأ في المعلومات الواردة أعلاه، أو في حالة وجود أية مخاوف بشأن انتهاك حقوق النشر فيما يتعلق بهذه المادة، يرجى التواصل معنا عبر البريد الإلكتروني: [email protected]
أتعرفون المزيد عن هذا العنصر؟ وجدتم خطأ ما؟
سجل الدخول باستخدام غوغل
تسجيل الدخول باستخدام فاسيبوك
