שני זיתים

• שְׁנֵי זֵיתִים - זכריה ראה בחזונו (זכריה ד) שני זיתים, שכנראה משמעם שני גרגרי זית או שני ענפי זית, לימין מנורה ולשמאלה.
• נִכְרָתִים - קטופים.
• בְּגַן נָעוּל - לפי הפסוק משיר השירים ד, יב: גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם. אולי הכוונה כאן לארץ ישראל, ואולי גם למקדש, שכן הפסוק הקודם בשיר השירים מסתיים במלים וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן - ולבנון נדרש על המקדש. אפשרות אחרת היא שהגן הנעול הוא קץ הימים, לפי מדרש שיר השירים זוטא ד, יב "גן נעול אחותי כלה - זה הקץ שהיה נעול מישראל".
• יַצְהִירוּ - יאירו.
• קְהָתִי - הכהונה, על שם קהת בן לוי, שממנו יצא עמרם אבי משה, אהרן ומרים.
• וְאֶפְרָתִי - המלוכה, על שם עירו של ישי אבי דוד, לפי הפסוק משמואל א יז, יב וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי...
• לְרֹאשׁ קְהָתִי וְאֶפְרָתִי - בשמן הזיתים משחו הן את המלכים הן את הכהנים הגדולים. כך נדרשים הפסוקים מזכריה ד, יא; יד וָאַעַן וָאֹמַר אֵלָיו מַה שְּׁנֵי הַזֵּיתִים הָאֵלֶה עַל יְמִין הַמְּנוֹרָה וְעַל שְׂמֹאולָהּ... וַיֹּאמֶר אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ בספרא צו יח "מה אני מקיים אתה "שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ?" - זה אהרן ודוד.
• שְׁתֵּי עֲטָרוֹת יַכְתִּירוּ - כתרים. בהמשך נבואתו של זכריה הוא מצוּוה לעשות שתי עטרות ולהכתיר באחת מהן את הכהן הגדול והשניה שמורה למלך מבית דוד. הכהונה והמלכות מתוארים ככתרים במשנה אבות ד, יג רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת, וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן.
• מוּל מְנוֹרָה הַטְּהוֹרָה כְּמוֹ נֵרוֹת יַזְהִירוּ - המלך והכהן הגדול יזהירו ויאירו מול פני המנורה.

• בְּמַשְׂאֵת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעֲזֹרוּ - המלכים והכהנים יעזרו זה לזה בנשיאת המשא, כלומר בתפקידם מול העם. לפי ישעיהו מא, ו: אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק.
• בְּמַחֲנֶה - בשעת החנייה, המנוחה, כשיגיעו אל המנוחה ואל הנחלה.
• אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ - המלכים והכהנים הנמשחים בשמן מאירים מול המנורה, לפי הפסוק במדבר ח, ג וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ. ייתכן ששמן המנורה רומז לחכמה, הנדרשת הן למלך הן לכהן. (לפי דברי ר' יוחנן בבבלי מנחות פה ע"ב על אנשי תקוע "מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהן".)
• לְבֵן פֹּרָת - לבן יפה, או לבן פורה. כאן הכוונה כנראה לכהן. הביטוי לקוח מברכת יעקב ליוסף בבראשית מט, כב: בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר.
• וְצִיץ יִקְרַת - וציץ יקר ומכובד. הציץ היה נתון על ראשו של הכהן הגדול. כאן הוא מסמל את הכהונה.
• אֲשֶׁר הָיָה כְּצִיץ נוֹבֵל - לאחר חורבן הבית 'נבלה' הכהונה. ציץ הוא צמח צעיר, ונבילתו מופיעה בישעיהו כח, א; שם מ, ז-ח.
• וְלַנִּמְשָׁח - ולמלך, שאותו משחו בשמן המשחה. כאן הוא מסמל את המלוכה.
• הוּשַׁח - שכופפו והשפילו אותו לאחר שישראל גלו.
• כְּמוֹ אֱנִיָּה בְּלִי חוֹבֵל - כממלכה שאין לה מנהיג.
• זְכֹר מַרְאֶה אֲשֶׁר רָאָה זְכַרְיָהוּ - חזון שני בני היצהר - המלך והכהן, העומדים משני צדי המנורה, כפי שהוא מתואר בזכריה ד.
• בְּעִיר בָּבֶל - זכריה דיבר (בין היתר) אל גולי בבל. ראו למשל זכריה ב, יא; ו, י.
• כְּמוֹ זְכַרְתָּם... עַל יַד זְרֻבָּבֶל - כפי שזכרת והושעת את יהודה כשגולי בבל שבו לארצם בתקופת זכריה והונהגו על ידי זרובבל.
• זְכֹר זַרְעָם לְהוֹשִׁיעָם - כך תזכור להושיע את צאצאיהם בעתיד.
• בְּעֵת תִּקְרָא שְׁנַת יוֹבֵל - בזמן הגאולה.
• וְשִׂים אוֹתָם מְקוֹם אֲבוֹתָם - השב את צאצאיהם לארץ אבותם.
• הֱיוֹת מוֹשְׁלִים בְּכָל תֵּבֵל - ולמעמד של מלכי העולם. הלשון מהדהדת את לשון הפיוט הקדום "אל אדון על כל המעשים".
• אִישׁ צַיָּד - עשו, לפי כינויו בספר בראשית כה, כז: וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה. עשו מגלם את מלכות רומי, היא העולם הנוצרי.
• וּמֵעַל יַד אִישׁ צַיָּד טַבַּעְתָּם יָסִירוּ - המלכות הראויה לישראל עברה לעולם הנוצרי. המשורר מבקש שהטבעת, המסמלת מלכות זו (לפי אסתר ג, י; ח, ב), תוסר מהנוצרים, ותשוב אל עם ישראל.
• מַמְלָכָה מְמֻשָּׁכָה - ממלכה שהחזיקה מעמד דורות רבים.
• וּבַת כְּבוּדָה - בת מכובדת, עם ישראל.
• בְּרָב עֲבֻדָּה - בלשון המקרא הכוונה לעבדים ושפחות, וכאן כנראה מסמל רכוש רב.
• לְבֵית אִמָּהּ - לארצה, ציון.
• וְהַגְּבִירָה - ומלכות ישראל.
• וְהַצְּפִירָה לְרֹאשׁ דּוֹדָהּ תְּקִימֶנָּהּ - צפירה היא כתר, נזר. אתה תקים את כתרה על ראש אהובה, הקדוש ברוך הוא.
• וּמִצְנֶפֶת מְעֻלֶּפֶת - וכובע מקושט. המצנפת היא אחד מבגדי הכהן הגדול.
• לְרֹאשׁ אַהֲרֹן תְּשִׂימֶנָּהּ - והיא תשוב להתנוסס על ראשו, כאשר תחזר הכהונה למעמדה הנכבד.
• וְהַתָּמִיד - ואת קורבן התמיד שהכהנים היו מקריבים בעבר.
• אֲזַי תַּעֲמִיד - תשיב.
• וְהַמִּנְחָה - את הקורבן מן הצומח.
• וְהַמֶּרְקָח - שמן המשחה שבו משחו את המשכן, את כליו ואת הכהנים, ראו שמות ל, כה-ל.
• אֲשֶׁר לֻקַּח - שנגנז. לפי תוספתא יומא ב, יג, שמן המשחה, לצד צנצנת המן ודברים נוספים היו בבית קודש הקדשים ונגנזו כשנגנז הארון עם החורבן.
• וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה - עד היום הוא לא נמצא.
• וְהַקְּטֹרֶת... לְאַהֲרֹן יַקְטִירֶנָּהּ - גם העלאת הקטורת היא מלאכת הכהן הגדול.
• מְקֻטֶּרֶת - מעלה עשן.
• וְהַנֵּרוֹת בִּמְנוֹרוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן יַבְעִירוּ - הכהנים ידליקו את המנורה בבית המקדש.
• הַנְּכֵאָה וְהַצְּמֵאָה - המדוכאה, השבורה, זוהי ציון.
• לְךָ תֵילִיל - תבכה ותילל אליך.
• סְמוֹךְ יָדָהּ - השען אותה על -
• בְּבֶן דוֹדָהּ - מלך המשיח, בן אהובה.
• אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמוֹ חַכְלִיל - לפי ברכת יעקב ליהודה, שממנו יצא מלך המשיח, בבראשית מט, יב: חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב. פסוק זה נדרש בתרגום ירושלמי ובתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל על מלך המשיח.
• וְהַכְנִיסֵם לְגַן בֹּשֶׂם - והכנס את ישראל לארצם המבורכת והבשומה.
• וְחֻפָּתָם בְּהוֹד תַּכְלִיל - את חופתם תקיף בפאר.
• וְהוֹלִיכֵם - הולך אותם למקומם.
• וְהַגָּלִיל - והאיזור.
• וְחֹק יָשָׁר אֲזַי יוּשַׁר - ואת משפטי התורה הישרים ישירו אז וינגנו.
• זְעֹם - כְּעַס על -
• עֹזְבֵי שְׁמָךְ - אלו שעזבו את שמך.
• וְאֹהֲבֵי חֲזוֹן שֶׁקֶר וְשָׁוְא וֶאֱלִיל - האוהבים נבואות שקר ואלוהים אחרים.
• פְּרוּכִים - שבורים.
• כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּ - כל מי שיראה את ישראל יכיר וידע שהם ברוכים. הביטוי לקוח מישעיהו סא, ט: וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'.