• יִשְׁלַח מִשָּׁמַיִם - המשורר מבקש מהאל שישלח עזרתו ממרומים, עפ"י תהילים נז, ד: יִשְׁלַח מִשָּׁמַיִם וְיוֹשִׁיעֵנִי חֵרֵף שֹׁאֲפִי סֶלָה. • עֻזִּי מָעֻזִּי וּמָנוּסִי - כינויים לאל: עוזי ומעוזי הם כינויים המבטאים כוח (מלשון עוז, כוח ומעוז, מבצר) - ממנו כוחי ועליו אני נשען; מנוסי - אליו אני נס בעת צרה. עפ"י הפסוק בירמיהו טז, יט: יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה. • קָרְבָּן אַעֲלֶה חַי - המשורר מצפה לגאולה, כאשר האל ישלח עזרתו לעמו, אז תתחדש עבודת הקרבנות. חַי הוא כינוי לקב"ה - אל חי. • צֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנִי - המשורר מדגיש את היותו קטן וחסר ישע בפני האל כילד החוסה בצילו של אביו ונשען עליו. כפי שאומר המשורר בתהילים נז, ב: חָנֵּנִי אֱלֹהִים חָנֵּנִי כִּי בְךָ חָסָיָה נַפְשִׁי וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ אֶחְסֶה עַד יַעֲבֹר הַוּוֹת. • חֹסֶן וִיקָר לִיבַשׁ הַכֹּהֵן אִישִׁי - המשורר מייחל לבוא הגאולה,לעת שבה שוב ילבש הכהן הגדול את בגדיו. הביטוי חוסן ויקר נזכר ביחזקאל כב, כה. • יָהּ רָם - כינוי לאל, שהוא מרומם ונישא, עפ"י תהילים קיג, ד: רָם עַל כָּל גּוֹיִם יְיָ עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ. • חֲבִיבִי - המשורר מכנה את האל בלשון אהבה וקרבה. • שְׁמוֹ נִקְרָא - נתפלל אל האל. • נִסִּי נִסִּי - כפל לשון, כאילו כדי להאדיר את עוצמת הרגשות שחש המשורר בקוראו לאל, שהוא מושיעו. נס הן מלשון פלא, והן מלשון דגל, התנוססות, משענת מורמת ומוצקה. • נֶאֱמָן נֶאֱמָן - המשורר כופל את הביטוי על מנת להדגיש את נאמנותו של האל שהוא גם אל נאמן וגם אל של אמת, כנאמר בברכות ההפטרה: האל הנאמן, האומר ועושה, שכל דבריו אמת וצדק. • קוּמָה ה' - הביטוי קוּמָה ה' נזכר בבמדבר י, לה: קוּמָה יְיָ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. כך היה פונה משה רבנו אל האל בשעה שהיו בני ישראל יוצאים למסעיהם במדבר, וארון הברית בראשם. כאן יש בביטוי זה מעין לשון תחינה וזירוז כלפי האל שיקום ויגאל את עמו. • הוֹצִיאֵנִי מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי - הוציאני ממיצר הגלות בו אני שרוי. הן גלות הגוף והן גלות הנפש. עפ"י תהילים קמב, ח: הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ. • נַפְשִׁי, נַפְשִׁי, נַפְשִׁי - המשורר חוזר על המילה שלוש פעמים גם כדי לתת תוקף ודחיפות לדבריו, כאילו פונה הוא לאל: ראה בצרת נפשי, וגם בשל מוטיב החזרה הבולט בשיר: נאמן נאמן, קרבן אעלה חי, ניסי ניסי. אפשר לחוש בחזרה הזאת הוא שהדבר יוצר אפקט של מעין הד. כביכול היה המשורר נתון במיצר ממש, כבור או מערה, ורק קולו בוקע ומהדהד כיאה לחלל סגור.
|