סגולתי ואור עיני (מזולזלת בנבכי ים)

• סְגֻלָּתִי וְאוֹר עֵינִי - כינויים לה', ביטויי אהבה. מעניין השימוש במלה סגולה שבדרך כלל מזוהה עִם עַם ישראל.
• וְחַי עוֹלָם - נצחי, כך ה' מכונה בדניאל יב, ז.
• אֲשֶׁר הֶחְיָה - ה' מחיה הכל, כפי שנאמר בנחמיה ט, ו אַתָּה הוּא ה' לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים.
• נְעִימוּת חִישׁ לְאִישׁוֹנִי - האר והראה לעיני מהר מראות נעימים.
• אֲשֶׁר חָשַׁק לְתַלְפִּיָּה - עיני המתאוות לראות את המקדש, לפי דרשת התלמוד הבבלי (ברכות ל, ע"א) על הפסוק משיר השירים " כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות" - תל שכל פיות פונים בו.
• לְמָתַי - עד מתי. השורות הבאות הן מלות תוכחה לאדם הבוטח בנעוריו ומתנהג בגאווה וקלות דעת. ייתכן שאפשר לקרוא תוכחה זו גם כמוכוונת לעם ישראל, ואז המסר הוא לא לסמוך ולהישען על ימי הזוהר של העבר.
• אֲסִיר נַעְרוּת - תהיה כבול להתנהגות של צעירים, תנהג בפזיזות וקלות דעת.
• טָפוּף - תתגאה, לפי ישעיהו ג, טז: וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפוֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה.
• וְתִבְטַח עַל זְמַן שַׁחְרוּת - תחשוב שהנעורים נמשכים לנצח.
• וְתִתְגַּדֵּל וְתִתְרָאֶה - תגדיל עצמך ותתבלט.
• הֲיֵשׁ תִּקְוָה לְהִתְנָאֶה -האם יש סיכוי להתנאות, אחרי שעברו הנעורים?
• הֲיֵשׁ תִּחְיָה בְּחַרְבוֹנֵי זְמַן קַיִץ - האם יש תחייה לצמח בזמן היובש?
• צִיָּה - מדבר. זמן היובש מדומה לבגרות ולזקנה.
• בְּכֶלַח - בזקנה, כפי שאמר אליפז התימני באיוב ה, כו תָּבוֹא בְכֶלַח אֱלֵי קָבֶר כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ.
• יַעֲטֹף עָנִי - הזקנה כמו עוטפת את האדם והוא מצוי בחולשה, על סף עלפון. לפי תהלים קב, א: תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ.
• בְּבוֹר זָרָה וְנָכְרִיָּה - בגלות.
• כִּי בָךְ תְּשׁוּקָתִי - כי אני משתוקק אליך.
• וְאִם תִּפְקֹד עֲוֹן אֶבְיוֹן - אם לא תסלח, תזכור את חטאו של העני, של המשורר, או של עם ישראל.
• אֲנִי נִטְמָע - אבָּלע.
• אִם אֶשְׁכְּחָה צִיּוֹן בְּרֹאשׁ... וְשִׂמְחָתִי - כפי שנאמר בתהלים קלז, ה-ו: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.
• גִּילִי - שמחתי
• תְּשַׁו נַפְשִׁי בְכַף מוֹנִי - תשים את נפשי ביד אויבי.
• וְיָשׁוּב - המשיח.
• אֶל מְעוֹן צִיָּה - אל ציון, שכעת היא חרבה.
• יְפֵה מַרְאֶה וְאַדְמוֹנִי - משיח בן דוד, שעליו נאמר בשמואל א טז, יב: וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי...
• מְזֻלְזֶלֶת - זלזל הוא ענף דק - זהו דימוי של חולשה ודלות של כנסת ישראל, וכן של זלזול לו "זוכה" כנסת ישראל בין אויביה.
• בְּנִבְכֵי יָם - במעמקי הים, דימוי לגלות. כנסת ישראל כמו מיטלטלת על פני הים ונסחפת אל מעמקיו כענפים דקים. השיבוץ מאיוב לח,טז: הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם.
• אֲנִי אוֹרָה לְנֶעְתָּמִים - נעתם היא מילה יחידאית במקרא, המופיעה בישעיהו ט, יח: בְּעֶבְרַת ה' צְבָאוֹת נֶעְתַּם אָרֶץ. לפי ההקשר שם משמעה חושך או דליקה שעשנה מרובה ולא ניתן לראות דרכה. הקב"ה הוא האור שיאיר לכנסת ישראל את חשכת הגלות באמצעות הגאולה, המופיעה במקרא פעמים רבות כאורה וכיציאה מחושך לאור.
• וְאִם הוּרַד זְמַן עֶדְיָם - עדיים הם תכשיטים. הורדת העדיים מסמלת את האבלות על החטאים, והגלות היא עונש על חטאים אלה, כפי שמתואר בחטא העגל (שמות לג, ד-ו), שאז בני ישראל התאבלו והורידו תכשיטיהם מעליהם: וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו: וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף... וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ... וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב: כאן אומר המשורר: גם אם זמן רב עם ישראל מצוי במצב שבו עדיו הורד מעליו, הוא בגלות, עליהם לדעת כי -
• אֲנִי הוּא חַי אֲנִי קַיָּם - הקב"ה חי וקיים לעולם והוא יגאל את עמו. הלשון ע"פ דניאל ו, כז: דִּי הוּא אֱלָהָא חַיָּא וְקַיָּם לְעָלְמִין (אשר הוא אלוקים חיים וקיים לעולם).
• אֲנִי אֶפְקֹד שְׁאָר צֹאנִי - במקרא ובמדרש מדומה כנסת ישראל לצאן והקב"ה לרועה. כאן מבטיח הקב"ה כי יזכור לטובה את שארית הצאן, עם ישראל. הלשון עפ"י זכריה י, ג: כִּי פָקַד ה' צְבָאוֹת אֶת עֶדְרוֹ וכן בירמיהו כג, ג: וַאֲנִי אֲקַבֵּץ אֶת שְׁאֵרִית צֹאנִי מִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֹתָם שָׁם.
• וְצוֹלֵעָה וְהוֹמִיָּה - המשורר מצרף פה שני דימויים: דימוי של כנסת ישראל כצאן צֹּלֵעָה, שלה דואג הרועה במיוחד, כמתואר אצל מיכה ד, ו: בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה; ודימוי של כנסת ישראל כיונה הומיה.
• וְיָבוֹאוּ לְאַרְמוֹנִי - לבית המקדש, עפ"י ירמיהו ל, יח: כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב.
• יְפֵהפִיָּה - כינוי לשכינה, שתשוב לשכון בבית המקדש.
• וְנִשְׁמָתִי לְצוּר קוֹנִי תְּבָרֵךְ - עם ישראל יודה לקב"ה ויברך על גאולתו.
• לְצוּר - כינוי לקב"ה, המבטא חוזק.
• קוֹנִי - כינוי לקב"ה, שהוא בורא ויוצר כל והכל שייך וקנוי לו, כפי שמופיע פעמים רבות במקרא.
• דַּר עֲלִיָּה - כינוי לקב"ה השוכן במרומים.