• עַל יִשְׂרָאֵל עַם לֹא אַלְמָן – לפי ירמיה נא, ה: כִּי לֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה מֵאֱלֹהָיו, והכוונה שעם ישראל איננו עזוב ובודד. • אָרוּר הָמָן הָאַכְזָרִי – הפזמון מבוסס על הכתוב במסכת סופרים יד, ו: "...ואחר כך מקלס לצדיקים: ברוך מרדכי, ברוכה אסתר, ברוכים כל ישראל". • אֵל אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה – האל ברא את העולם במאמרו, העולם נברא בעשרה מאמרות. הביטוי מופיע בברכת 'ברוך שאמר' הנאמרת בתפילת שחרית: בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה... • עָרִי – אויבי. • רָחַשׁ לִבּוֹ – אמר לבו של אחשורוש, אחשורוש תכנן. המשורר משתמש במהופך בביטוי מתהלים מה, ב, שם מדובר על מחשבה טובה: רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב. • לְהָבִיא וַשְׁתִּי עֲרֻמָּה – הפסוק במגלת אסתר (א, יא) לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת נדרש באסתר רבה ג, יג כדרישתו של אחשורוש להביא את אשתו בכתר מלכות בלבד, ללא בגדים. • הַחֲכָמִים – חכמי אחשורוש. • הַחֲכָמִים גָּזְרוּ מִיתָה עַל וַשְׁתִּי וְעַל מַמְלַכְתָּהּ – ראו אסתר א, יג–כא. • בַּעֲצַת בֶּן הַמְּדָתָא – הפייטן נשען על הזיהוי של ממוכן (שם פסוק טז), שיעץ להרוג את ושתי, עם המן בן המדתא. ראו בבלי מגילה, יב ע"ב: ממוכן זה המן ולמה נקרא שמו ממוכן שמוכן לפורענות. • וּבְסִבָּתָהּ זָרַח אוֹרִי – בשל הגזירה שנגזרה על ושתי זרח אורם של ישראל, דרך נציגתם בארמון – אסתר. • כַּחַמָּה בָרָה – מזהירה וזכה כשמש. מקור הדימוי בתיאור הרעיה בשיר השירים ו, י: מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה. • בִּשְׁנַת שֶׁבַע בָּעֲשִׂירִי – כפי שנאמר במגלת אסתר ב, טז: וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתו. • לָשֵׂאת אֶת רֹאשׁ הָמָן לִפְנֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ – לרומם ולגדל את מעמדו של המן בפני אחשורוש. • לְהַשְׁקוֹת לַעֲנָה וָרֹאשׁ לְיִשְׂרָאֵל – למרר את חיי ישראל, לפי האמור באיכה ג, יט: זְכָר עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָרֹאשׁ. לענה וראש הם צמחים מרים ופרי הלענה אף מכיל רעל. שניהם משמשים במקרא משל לצרות גדולות. • יָעַץ הָמָן אֶת הַמֶּלֶךְ: שְׁלַח רָצִים בְּכָל פֶּלֶךְ – עצתו של המן למלך היתה לשלוח אגרות לכל המדינות בתחום ממלכתו ובהן ציווי להרוג להשמיד ולאבד את היהודים (ראו מגלת אסתר ג, יב–יג). • עַם דַּל וָהֵלֶךְ – עם דל וקטן, נודד ומפוזר בגלות. • יָדַע מָרְדְּכַי עֲצָתוֹ. וְיִקְרַע בִּגְדֵי כְסוּתוֹ... שַׂק אֵפֶר – כמו שנאמר באסתר ד, א: וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר. קריעת הבגדים ולבוש שק ואפר הם סימני אבלות ובקשת רחמים מן השמים. • וַיִתֵּן רֹאשׁ בְּבָרוּתוֹ – שם במאכלו (ברותו=מאכלו) עשב מר, לפי האמור בתהלים סט, כב: וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רֹאשׁ וְלִצְמָאִי יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ. והכוונה שייסר ומרר את עצמו. • מְקוֹם נִזְרִי – במקום הכתר, כלומר על הראש. • וּלְאֶסְתֵּר שָׁלַח בְּעָצְמָה לָבוֹא לַמֶּלֶךְ בְּחָכְמָה – כפי שמסופר באסתר ד, ז–ח. • לְהָשִׁיב סִפְרֵי הַחֵמָה, עֲצַת הָמָן – לבטל את ספרי זעמו של המן ועצתו הרעה על היהודים. • אִישׁ כְּפִירִי – כינוי זה של המן נשען אולי על דימוי הכפיר והאריה החוזר בתהלים בתור האויב המשחר להתנפל, כמו למשל בתהלים יז, יב: דִּמְיֹנוֹ כְּאַרְיֵה יִכְסוֹף לִטְרֹף וְכִכְפִיר יֹשֵׁב בְּמִסְתָּרִים. • נָאֲמָה – ציוותה. • וְהִתְעַנּוּ בְּרַחֲמִים שְׁלֹשָׁה לֵילוֹת עִם יָמִים – אסתר ציוותה על היהודים לצום שלושה ימים, ככתוב באסתר ד, טז:.לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם. במדרשי חז"ל, כמו למשל בפרקי דר' אליעזר נ', מודגש כי אסתר הפנתה דרישה זו למרדכי, שהיה ראש הסנהדרין, שכן הצום צריך היה לחול בזמן הפסח. • אוּלַי יִרְאֶה אֵל בְּשִׁבְרִי – תפילתה של אסתר שהאל יראה בצרתם ויושיעם. במגילה היא אומרת בטון מיואש יותר:.וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי (אסתר ד, טז). • בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לָבְשָׁה אֶסְתֵּר מַלְכוּת וְנִכְנְסָה אֶל הַמֶּלֶךְ – על פי המסופר במגלת אסתר ה, א–ב: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת... וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט. • שִׁבְרִי – אסוני. • רָחֲשָׁה – אמרה. • אֵיךְ הֻתַּר דָּמִי לִשְׁפֹּךְ וְלִמְחוֹת אֶת שְׁמִי, כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי – כפי שאמרה אסתר במשתה (אסתר ז, ד) כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד. • עַל יַד אִישׁ הַצּוֹרְרִי – צורר=אויב, בדומה לאופן שבו כינתה אסתר את המן: אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה (אסתר ז, ו).. • שָׁפַךְ הַמֶּלֶךְ חֲמָתוֹ – אחשורוש כעס על המן, כפי שנאמר שם, ז: וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן. הביטוי "שפך חמתו" לקוח מבקשת נקמה מה' בגויים, שמקורה בירמיה י, כה, הנאמרת בליל הסדר: שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מִשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ (ובדומה לכך בתהלים עט, ו). כאן המלך הזועם הוא אחשורוש. • בִּצַּע אִמְרָתוֹ – גזירתו, על פי האמור על הקב"ה באיכה ב, יז: עָשָׂה יְיָ אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם הָרַס וְלֹא חָמָל. • אֲזַי חָפוּ פְּנֵי צָרִי – פניו של המן נתכסו עננה, כפי שנאמר באסתר ז, ח: הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ וּפְנֵי הָמָן חָפוּ. • לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה – כנאמר באסתר ח, טז: לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂן וִיקָר. • צֹאן עֲדָרִי – היהודים מכונים כאן צאן עדרו של הקב"ה. • מָרְדְּכַי עָלָה לִגְדֻלָּה, עֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה – כפי שכתוב באסתר ח, טו וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה. • וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה – כפי שנאמר שם: וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה: • הַיָּמִים אֵלֶּה נִזְכָּרִים, לְדוֹר וָדוֹר הֵם שְׁמוּרִים – ימי הפורים נחגגים וחרוטים בזכרון העם, כפי שנאמר באסתר ט, כח: וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם. • יְמֵי פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר – כפי שנאמר שם, כו: עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר. • וְזֶה זִכְרִי – כאשר חוגגים את חג הפורים זוכרים את התרחשויותיו הנסיות ואת הקב"ה. זהו שיבוץ של דברי ה' בהתגלותו למשה (שמות ג, טו): זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר. • וְנָאַמְתִּי – וציוויתי. • שִׁלְחוּ מָנוֹת זֶה לָזֶה וְגַם מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים תְּנוּ מָעוֹת – מרדכי ציווה על היהודים, וכך נוהגים מאז בפורים, לשלוח מנות איש לרעהו ולתת מתנות לאביונים. כך נאמר במגלת אסתר ט, כב: וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. • וְלֹא יֹאכַל כָּל אִישׁ נָכְרִי – כנראה נלמד מהמלים הנ"ל: וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. • וְאֶשְׁפֹּךְ עֲתִירָה – ואשא תפילה. • כָּל יָמַי יִהְיֶה בְּעֶזְרִי – הלוואי שכל ימי יעזור לי.
|