עיבוד מפויט לסימני הסדר, המושר בפי רבות מקהילות ישראל במהלך הסדר; חלקן שרות אותו בתחילת הסדר בלבד, וחלקן שרות אותו כמה פעמים במהלך הערב, לפני מימושו של כל אחד מן השלבים המיוצגים בסימנים. בעבר נהגו לייחס אותו לרש"י (צרפת, המאה ה־11, מגדולי פרשני התלמוד והמקרא בכל הזמנים), וכיום מקובל יותר לייחס אותו לר' שמואל מפלייזא (Falaise. מבעלי התוספות, צרפת, המאה ה־13), אך גם ייחוס זה אינו ודאי לגמרי; יהא מחברו אשר יהא, רווחת כיום ההשערה כי פיוטנו נכתב לכל המאוחר במאה השלוש-עשרה. מורכבותו של ליל הסדר – טקס הכולל יחידות רבות, מצוות ומנהגים שונים ומסועפים – היא שהולידה את הסוגה הפייטנית שפיוטנו הוא חלק ממנה; תכלית הפיוטים שנכתבו במסגרת סוגה זו היא לסייע לעורך הסדר במלאכתו, לבל יקדים את המאוחר, יאחר את המוקדם, ישמיט שלב כלשהו או יוסיף אחר מדעתו. עיון ב'סימנים' מפוייטים אחרים – וידועים כיום לפחות חמישה-עשר או עשרים כאלה (ארבעה-עשר מתוכם נדפסו ב'הגדה שלמה' של הרב מנחם כשר, עמ' 77–82) – חושף אפשרויות חלוקה אלטרנטיביות המשקפות הדגשים שונים בבניית הטקס ומהלכו; אך בהשוואה למרבית הפיוטים הללו, מתאפיין פיוטנו בקצרנות מינימליסטית: אין בו כל הנחיה הלכתית, ומבנהו השירי פשוט ביותר – שתי מחרוזות סך הכל, ארבעה טורים מחורזים בכל אחת, שתי מילים בכל טור, שתי הברות בכל מילה. אולם חרף פשטותו, ואולי בגללה, זכה פיוטנו לתלי תלים של פרשנות; שאין לך כמעט טקסט במסורת ישראל המתפרש ונדרש מחדש בכל דור ודור כהגדה של פסח: עיסוקם החוזר של בני הדורות השונים בהגדה, אִפשר להרחיב את משמעו המקורי של פיוטנו מן ההקשר ה'טכני' הראשוני בתוכו נוצר, אל עבר הקשרים מחודשים, הנטועים בעולם הסוד, המוסר או החסידות, ומטילים אור חדש ושונה על השימוש בו בליל הסדר.
|