סמאדר

"סמאדר הילדה, תכף נערה, לא יוצאת מהבית. בחופשת קיץ רגילה לכאורה, היא משוטטת בין החדרים והחלונות שלהבית הישן,מציצה אל החוץ הלוהט המאיים בשכונה המקומית. סמאדר פועלת כמו רצפטורית, קולטת ללא הפסק מידע שמגיע אליה דרך קולות, השתנות האור והאוויר, מחוות גוף, בגדים, ריחות, אוכל, ומעל הכל מילים ומשפטים. דרך זוויות הלב והעין שלה, סמאדר מתרגמת באופן מפתיע וחד-פעמי את המציאות שנכפתה עליה, ממירה פעולות ושיחות שרוחשים סביבה למחשבה זרה, מאיימת לעתים, להרהור ארסי,לשקיעה טקסטואלית רכה ונוזלית, ולבסוףגם לחוויה אלימה, מושכת ומינית. מעל ההתרחשויות הסיפוריות של יחסי המשפחה ושל תהליכי ההתבגרות, מונחת זכוכית-מגדלת, שחושפת את הרובד הטקטוני, את השתנות כוחות-הפנים של רעד הנפש והתודעה הפרטית של סמאדר. זהו סיפור שמבקש להילחם על הנשימה, על סערת הבטן, על רגע המלכוד של המעבר הבלתי נמנע אל הנשיות, ואלה מעוררים השתאות גדולה. ; הישגה של הנובלה הוא ביכולת המרשימה של מירב נקר-סדי, שכבר הוכיחה את ייחודיותה המתבוננת הקוֹלית בספרה המצליח הראשון 'אוקסנה', הוא ביצירת תוֹאַם חדשני ומקורי בין שפת הסיפור לבין העולם הנתון, עולמם של סמאדר והדמויות האחרות. זאת פואטיקה חשובה שמציגה לשון מדוברת שמפקיעה את עצמה מתוך הדיבּוּריוּת ודורשת להיות מבע פיוטי, עצמאי ובעל עמדה משלו. האסתטיקה של הנרטיב מקבלת תוקףגם מהיותה הרמונית ותקשורתית, ובה-בעת אידיוסינקרטית במידה, וגם בזכות השפה ששוברת את החיץ הסמכותני של "מספר" חיצוני, פטריארכלי. בצורה יוצאת דופן מתקרבים העלילה והטקסט אל מספר כמעט סמוי ונבלע, וכתוצאה מכך גם הקורא כמו נדבק ונספג אל תוך הסיפור, סופח אותו באופן בלתי אמצעי וזוכה לקבל את הדרמה הכאובה והחמה שיש בו." -- כריכה אחורית.