דרך שער החוק - החינוך כדיאלוג

המונח "דיאלוג" המופיע בשם הספר - דרך שער החוק - החינוך כדיאלוג - לקוח מעולמם הרוחני של מרטין בובר ושל שמואל הוגו ברגמן ועניינו בהבנת הממשות של הקיום האנושי כממשות של זיקות. מעצם טיבו, שום קיום אנושי ממשי אינו קיום “נפרד“, קיום “לחוד“. קיום “לחוד“ כזה ייתכן רק בדיון תיאורטי מכליל, שהינו, לפיכך, דיון בדיוני. במונחי בובר, המעשה החינוכי הוא זה המגשים באופן המלא ביותר את הזיקה הדיאלוגית, שכן, בניגוד למעשים אנושיים אחרים, הנובעים ממטרות ומאינטרסים שונים ומשונים, מעשה החניכה הוא מעשה המרוכז כל־כולו בדיאלוג עצמו. הגיון שפה דיאלוגית זו שונה בתכלית מן ההיגיון התיאורטי המכליל ומהגיון “הראוי“ של המוסר: בבסיס שני אלה מונח ‘חוק כללי‘, ואילו בבסיס השפה הדיאלוגית מונח ‘חוק אישי‘, המבטא את האינטימי. כדי לשמור את הגיון ‘החוק האישי‘ נלמדו השיעורים הדיאלוגיים באמצעות יצירות ספרות וקולנוע, ולא באמצעות טקסטים עיוניים המושתתים על הגיון ‘החוק הכללי‘. עלילת הספר נפתחת אפוא בהצגת הגיון ‘החוק האישי‘ הדיאלוגי בדיון ב“לפני שער החוק“ וב“המשפט“ מאת קפקא, וב“מות איבאן איליץ‘“ וב“אנה קארנינה“ מאת טולסטוי. ; הפרק השני מראה, באמצעות דיון בסיפורו של צ‘כוב, “כינורו של רוטשילד“ ובסרטו של קישלובסקי, “הדיבר השמיני“, כיצד ממירה האתיקה הדיאלוגית את ‘החוק הכללי‘ השיפוטי של המוסר בַּהיגיון המקבל של ‘החוק האישי‘, תוך שמירה על בסיס תורת המוסר - הרצון הטוב הבלתי מותנה. הפרק השלישי מחדד את השאלה המוסרית העולה מן ההתמודדות הדיאלוגית, המתבוננת התבוננות אנושית בקלגסים נאציים, תוך עיון ביצירתו של דויד גרוסמן, “עיין ערך אהבה“. בו בזמן ממחיש הדיון כיצד מסייע ‘החוק האישי‘ של היצירה באותו מאבק דיאלוגי. הפרק הרביעי והאחרון עוסק במעשה החינוכי ומראה, באמצעות דיון ב“הנסיך הקטן“ לסנט־אכזופרי וב“זן באמנות הקשת“ לאויגן הריגל, כיצד מתממש בפועל אותו מעשה חינוכי. החלק השני של הפרק ממחיש, דרך דיון בסרט “גרסת בראונינג“ מאת הבמאי מייק פייגיס, את המאבק שעל המחנך לקיים עם עצמו, כדי שיוכל לממש אותו מעשה חינוכי. באפילוג מובא מכתב תגובה של תלמידה לשיעור דיאלוגי כזה, הממחיש כי אם “מכל מלמדי השכלתי“ הרי מתלמידי על אחת כמה וכמה... - מן המעטפת האחורית.