לעזוב לפני בוא הגשמים

"לפעמים מגיע רגע בחייו של אדם שהוא מבין ממקום עמוק, כמעט אינסטינקטיבי, שעליו לקום ולעזוב משהו, מישהו, מקום. לצאת לעבר מטרה שהיא באותו הזמן לא יותר מרעיון. כמו החיות באפריקה שלפני התייבשות כל מקורות המים הזמינים שלהן יוצאות למסע מסוכן, נודדות על פני מאות קילומטרים, כאילו נפוצה ביניהן שמועה על מקום כלשהו שבו קיימת הבטחה לגשם. כך חשה אלכסנדרה פולר כשהחליטה להתחתן ולעזוב את משפחתה הססגונית בזמביה ולהעתיק את מקום מגוריה לארצות־הברית, וכך היא מרגישה כיום כשהיא מתבוננת על נישואיה המתפוררים ומבקשת להבין מה עמד בבסיס הבחירות שעשתה ואלו שהיא עוד עתידה לקבל. בגיל צעיר הבינה אלכסנדרה שאת האנשים בעולמה ניתן לחלק לשניים: אנשי השחור־לבן שהולכים בתלם, והססגוניים, כמו הוריה, שאינם חיים לפי הכללים ומאמינים בתוהו ובוהו כמרכיב חיוני להנאה בחיים. "הבעיה עם רוב האנשים היא," אמר לה פעם אבא שלה, “"הם רוצים להאריך את חייהם כמה שיותר בעוד שאין להם מושג קלוש איך לחיות אותם." ואכן, במחיצת הוריה החיים נחוו בעוצמה גדולה. אהבה עזה, הומור פרוע, נחשים, דייט בחברת פילה תוקפנית, מחלות, טרגדיות נוראיות, אלכוהול ואפס חרטה" -- מן המעטפת האחורית.