דפוסי היופי

איפכא, גמד שנון ומעצבן, מנהל דיאלוג עסיסי ונוקב עם המחבר, המבקש לענות על שאלה חבוטה ועתיקת יומין: היופי מהו? כהשלמה טרילוגית לשני ספריו, הגדרת האמנות (1975) והשיפוט האמנותי (1978), בוחן המחבר, בעזרת ידידו-חברו, הנחות יסוד, מבינים לוגיים, הגדרות היסטוריות מקובלות ושאר היבטים פילוסופיים של שאלת היופי. כל יופי. יופיו של נוף, יופיה של אשה, יופיו של בגד, יופיה של מכונית, של חיה או של יצירת אמנות. האומנם קיים מושג אחד של יופי, המשותף לכל המושאים? האם משותף הוא לחברות שונות? לזמנים שונים? התשובות שנויות במחלוקת, מסובכות בתלי תלים של דיונים אסתטיים אנליטיים ואחרים. איפכא והמחבר בוחנים בחינה ביקורתית את כולם, יותר ויותר, גודר עצמו מושג היופי במסגרת פעילות מוחית, דפוסים הכרתיים, מערכות מנטליות, שחלקם מולדים, אך מרביתם נקלטים, נשמרים, נדחים, מעובדים, משתנים וכו'. במהלכו של ויכוח ארוך וסוער, מבקש המחבר לטעון בזכות האמנות כמקור דפוסי היופי המשתנים. אכן, שנים לאחר הפסילה המודרניסטית את הברית בין האמנות לבין היופי, בא ספר זה לשוב ולאשרה, ואף לבססה בבחינת תשובת התשובות לשאלת פשר היופי. אם כן: היופי הוא האמנות? אל חשש, איפכא לא יניח לדברים לעבור ללא שבט לשונו והגיונו.