אוסף מפעל "לשם" לאמנות הפסיפס, קיבוץ גבעת ברנר

פסיפס או מוזאיקה זאת עבודה שמורכבת מאבנים קטנות שמתחברות להן יחדיו בעזרת הדבקה או מלט. הפסיפס קיים עוד מימי קדם. הטכניקה הבסיסית היא פשוטה יוצרים מודל ואז מדביקים בתוכו חתיכות קטנות שיוצרות בסוף את התמונה השלמה. הענף להעסקת עובדים מבוגרים בקיבוץ גבעת ברנר "לשם", נוסד בשנות השישים על ידי חברת הקיבוץ הגב' שושנה (שוש) ספקטור. מפעל לאמנות ישראלית מקומית אשר באמצעותו ניסה הקיבוץ לחבר בין העבר התנ"כי לישראליות החדשה. שושנה לבית תתר, בתם של נתנאל ושרה (1914), עלתה כתינוקת לארץ-ישראל מהעיירה רז'ינה שליד קישינב. נישאה לימים ללוחם "ההגנה" צבי ספקטור (מפקד כ"ג יורדי הסירה, 1941). בנם יפתח (לימים תא"ל וטייס קרב) נולד לאחר מות אביו. באותה תקופה הייתה שושנה ספקטור ממקימי הפלמ"ח ועבדה לצד בכירי הארגון בהם יצחק שדה, יגאל אלון ונחום שריג, כמזכירת המטה. אחרי מלחמת העצמאות עברה להתגורר בקיבוץ גבעת ברנר. בבואה לקיבוץ ניהלה תחילה את בית החרושת למיצים "רימון" ובהמשך בשנת 1961 הקימה את הענף לייצור אמנות פסיפס "לשם". ביומן הקיבוץ נרשם: "התקיימו דיונים עם שוש ספקטור ועם מומחית מן החוץ על הקמת מפעל מוזאיקה במשק. המפעל הזה עשוי להבטיח עבודה מכניסה לחברים שמטעמי בריאות אינם מסוגלים לעבוד בעבודה פיסית קשה. מדובר בעיקר בקשישים", נכתב שם. את הייחודיות של אמנות המוזאיקה הסבירה שושנה ספקטור: "זו אחת האמנויות העתיקות, שהייתה נפוצה מאוד במדינות האגן הים תיכוני... מפורסמות ביופיין עבודות המוזאיקה אשר נתגלו בחפירות הארכיאולוגיות... בעולם העתיק נהגו לקשט באבני מוזאיקה בתי ציבור ואף בתים פרטיים. יותר מאוחר פיארו בהן בעיקר כנסיות ומסגדים... בשנים האחרונות ישנה מעין חזרה לאמנות זו, ואומצו שיטות חדשות לביצוע העבודה. במדינת ישראל, אשר הנה חשופה מנוי, ונמצאת בתהליך בניה מתמיד, יש מקום ואפשרויות רבות לפאר את מבניה הציבוריים על ידי חומרים מקומיים ואמנות ישראלית טיפוסית". ספקטור ייחסה חשיבות רבה להקמת המפעל הייחודי לחפצי אמנות שימושית. "נוכל להגיד שזהו המפעל הגדול ביותר למוזאיקה בישראל מזה אלפיים שנה", כתבה בגאווה. ההתחלה נראתה מבטיחה. עד מהרה הגיעו הזמנות מהארץ ומחו"ל לייצור שולחנות עגולים, שולחנות שחמט, פסיפסים לקירות בתי כנסת, חפצי נוי ועיטורים. ליריד שהתקיים אז בצרפת הוזמן העתק של הפסיפס העתיק מכנסיית טבחה. חלק מחפצי האמנות היו מיוצרים על פי דגמים משוחזרים שנמצאו באתרי עתיקות בארץ-ישראל. באמנות הפסיפס במפעל "לשם" השתמשו באבן טבעית במגוון רחב של צבעים. שמו של המפעל ניתן לו כשם של אחד מאבני החושן. הענף בקיבוץ לא זכה להאריך ימים. בעיות בניהולו ובתפקודו העיבו על פעילותו. פרישתה של שוש ספקטור מניהול המפעל ועזיבתה את הקיבוץ הביאו לסגירתו בשנת 1963. שולחן סלוני שניתן כמתנה לנשיא המדינה השני יצחק בן צבי שולחן הסלון עשוי פסיפס ועליו הסמלים של שני עשר השבטים מעוטרים בשבעת המינים (בתכנונו של חבר קיבוץ גבעת ברנר - אריה חצור). הוא הוגש ליצחק בן-צבי בבית הנשיא בשנת 1962 שעה קלה לאחר שבועת האימונים של הנשיא בכנסת. משלחת מהקיבוץ ובראשה חברת הקיבוץ אסתר ב. הביאו את שולחן המוזאיקה מכוסה בסדין. חברי גבעת ברנר עמדו סביב בחצי גורן והמתינו לנשיא. ביומן גבעת ברנר תוארה תגובתה של רחל ינאית, רעיית הנשיא כשהשולחן נגלה לעיניה: "זה נהדר, נפלא, עבודה כזו עשיתם אתם?", שאלה. "אנו רוצים להכניס לבית הזה מרוח אמנות העם הקדומה והמחודשת", הוסיף הנשיא בשמחה. חברי הקיבוץ הגישו לנשיא מגילה ובה דברי ברכה שליוו את הענקת המתנה. "על דעת היישוב כולו קיבל על עצמו מפעלנו לאמנות בפסיפס 'לשם', אשר עובדיו נמנים על ותיקי גבעת ברנר, להתקין 'שולחן השבטים', משובץ באבנים אשר לוקטו מכל כנפות הארץ: אילת, תמנע, ערד, הרי הגליל העליון והתחתון, מהגלבוע והכרמל, ממצולות הימים בקיסריה ובאשקלון, מהרי יהודה וירושלים", נכתב שם. "חברינו, אשר עמלו על יציר כפיהם זה, ינקו את השראתם מרוחו של בית הנשיא, המכנס תחת צל קורתו את נציגי פזורי ישראל לעשותם לעם אחד, ולכן סמלי שבטי ישראל הם קישוטי השולחן וליכוד ישראל - תוכנו". שולחן השבטים המשיך לפאר את בית הנשיא גם אחרי פטירתו של בן צבי באפריל 1963, כמה חודשים אחרי שנכנס לכהונתו השלישית. בצילומי ארכיון מבית הנשיא בתקופתו של זלמן שזר נראה השולחן במקום של כבוד, שם שימש בטקסים ובקבלות פנים ממלכתיות. במרוצת השנים הוא המשיך לעטר את משרדי יד בן צבי, ונדד שם בין חדרים ואולמות. ואולם סיפור יצירתו והבאתו לבית הנשיא נשכח מהלב עד שהתגלה מחדש לאחרונה. אוסף התמונות שלפנינו הועבר לארכיון התמונות מקיבוץ גבעת ברנר. اقرأ أكثر