דבורה מימון נולדה בווילנה בשנת 1914 לשבתאי וציפורה לבית דויטש. בשנת 1925 עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה במושבה ראשון לציון. דבורה למדה בבית הספר העממי "חביב". בשנת 1927 עזבה המשפחה למושבה מגדיאל ומשם - ליקנעם. ביקנעם הייתה דבורה אחראית על מתן עזרה ראשונה מטעם ארגון ה"הגנה". היא למדה בקורס אחיות בתל אביב ועבדה אצל פרופ' שרמן (מנהל מחלקת היולדות בבית החולים "הדסה"). בהמשך, למדה בסמינר והוסמכה כמורה וכגננת. בשנת 1938 נישאה לאליהו מימון. הזוג עבר להתגורר בחיפה ושם נולדו שלושת ילדיהם: צבי (1941), אורי (1946) ורות (1950). דבורה עבדה כגננת בגן עירוני ולאחר מכן ניהלה גן פרטי בביתה, בפיקוח מחלקת החינוך של הוועד הלאומי. את חגיגות הגן הפרטי שלה נהגה לשלב עם גורמים קהילתיים שונים, כמו ילדי עולים חדשים ממחנה הקליטה "שער העלייה" ששכן במערב העיר. דבורה יזמה וניהלה בחיפה, בשיתוף קרן קימת לישראל, טקסים עירוניים של הבאת ביכורים - טקסים שסימלו עבורה את גאולת האדמה. פעילותה זו זכתה להערכה רבה במערכת החינוך בחיפה והיא הוכתרה בתואר "שרת הטקסים". היא כיהנה כמזכירת ארגון הגננות ובמועצת המורים של קרן קימת בחיפה, וכן כחברה במועצה הארצית של הגננות והמורים. בשנים מאוחרות יותר, הקימה בביתה מועדון לעולים וסייעה רבות בקליטתם. לאחר שנים של עבודה כגננת, הוצע לה לעבור להוראה בחינוך המיוחד עם ילדים עזובים וחריגים. בתום שנה, יצאה לתקופת לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים - שם למדה חינוך מיוחד, מינהל חינוכי והיסטוריה של עם ישראל. בשובה לחיפה, התמנתה למנהלת בית ספר לילדים בעלי צרכים מיוחדים. לאחר עשר שנות ניהול, חזרה ללימודים והשלימה בארה"ב (בבוסטון) את לימודיה לתואר השני. בשנת 1970 פקד את משפחת מימון אסון כבד. בשובם מחתונה של בת ידידים מכוניתם הייתה מעורבת בתאונת דרכים. אליהו מימון נהרג, דבורה ובתם רותי נפצעו. אורי הבן סעד את אימו ואחותו בבית החולים והיה להם למשענת בתהליך השיקום ובהתמודדות עם אובדן הבעל והאב. לאחר מותו של אליהו הקימה דבורה לזכרו חוג לימודי בביתם. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) שב אורי לישראל מארה"ב, שם למד לתואר שלישי, כדי לקחת חלק בלחימה. בהגיעו התקשר לאימו וכדי לחסוך ממנה דאגה, לא סיפר לה שהוא למעשה בישראל וכי הצטרף לכוחות הלוחמים. שיחה זו הייתה גם שיחתם האחרונה. אורי נהרג ב-18 באוקטובר בגדה המערבית של תעלת סואץ. לאחר נפילתו של אורי הוקמו לזכרו חוגי סיור, תחילה בחסות "החברה להגנת הטבע" ובהמשך על ידי קרן קימת לישראל (קק"ל)ץ מטרת החוגים היא חיזוק הקשר בין היחיד לארץ. דבורה הפכה את חצר ביתה, "הבית על הגבעה" שבשכונת רוממה הישנה בחיפה, למקדש מעט לזכרו של אורי. במשך שנים שקקה החצר פעילות של בני נוער ובהם ילדים חריגים, בהדרכת המדריכים של חוגי הסיור. חלק מהחניכים היו ברבות הימים למדריכים. למרות אבלה הכבד, דבורה לא חדלה מפעילות חברתית וקהילתית. בשנת 1980, לאחר השתלמות אקדמית בארצות הברית בהוראת עמיתים לחריגים - הוראה שעיקרה חונכות והתנדבות - פתחה דבורה מימון את ביתה למפעל "רעות". מפעל זה, שמתכונתו הוראת עמיתים, הקיף בתי ספר שונים בעיר והכשיר את המשתתפים לעזרה לזולת ולהתנדבות. דבורה כתבה חוברות למידה, פתחה ספרייה ושלחה בני נוער שפעלו במיזם "רעות" למחנות קיץ של נוער חלוצי בארצות-הברית. המיזם זכה להערכתם של מורים, מדריכים, עיריית חיפה, משרד החינוך ואנשי מקצוע מאוניברסיטת חיפה ומהאוניברסיטה העברית בירושלים. פרופ' כהן-רז מהאוניברסיטה העברית בירושלים כתב כי זהו "דגם חינוכי של תכנית לימודים שמחנכת לערכים בשיטה ייחודית שהיא פרי יוזמתה של דבורה מימון ואשר המערכת החינוכית תצטרך לחקות אותה". ליד החצר, ב"חורשת הבנים", הקימה דבורה (בעזרתם של חניכי חוג הפיסול בפרויקט "רעות" ומדריכם דב) מצבת זיכרון - לזכרו של אורי ולזכרם של בני השכונה שנפלו במערכות ישראל. המצבה עוצבה על פי רעיון של דבורה: דמות אֵם חובקת את מפת ארץ ישראל ובה מצוינים המקומות שאורי נלחם בהם. במו ידיה טיפחה דבורה את המקום, שבימי זיכרון נערכים בו טקסי אזכרה ייחודיים. דבורה מימון הרבתה לכתוב פרוזה ושירה, אשר שולבו בספריה. בין ספריה: "אבי, שבתאי דויטש" (הוצאת ירון גולן, 1993); "בחרש זה. שירי השכול והחיים" (הוצאת ירון גולן, 1993); "הבית על הגבעה", (הוצאה עצמית, 1997). דבורה מימון נפטרה בשנת 2006.
اللغة:
שפה נוכחית